"קפטן פיליפס": קפטן, הו קפטן...

לא מזמן כתבתי על הגרסה הדנית לחטיפת שודדי ים סומליים, שהיה סרט מצוין בפני עצמו ועתה הגיע הרגע לעבור למה שהאמריקאים יודעים לעשות הכי טוב, לספר את הגרסה שלהם, לפי המציאות שלהם ולעשות את זה מצוין, בהוליווד. קפטן ריצ'ארד פיליפס הוא הגיבור הבלתי מעורער של הסרט, אבל ישנו ניסיון להביא אנטי גיבורים, קרי החוטפים הסומליים, למצב שהם הופכים להיות חלק חשוב בעלילה, כמעט כמו זה של הקפטן האמיץ.

הסיפור המדהים הזה מתאר את חטיפתה של אוניית מרסק אלאבמה, אשר הונהגה על ידי אותו קפטן פיליפס אמיץ, שראה את הנולד וניסה בכל דרך אפשרית למנוע את חטיפת האונייה על ידי רביעיית פיראטים סומליים שאין בידיהם כלום מלבד נשקים חצי אוטומטיים והמון ייאוש ודיכאון שהוביל אותם לעשות את מה שעשו. התפתחות העלילה מציגה את העימות החזיתי בין צוות האוניה ובראשם הקפטן לבין צוות החוטפים הסומליים ובראשם קפטן אחר, כזה שאיבד את הפחד בנוגע למעשיו והוא חדור מטרה ורוצה דבר אחד בלבד, לצאת עם כופר נאה שיחזיר אותו לאלו שמנהלים אותו ומנצלים את הייאוש שלו.



המפגש בין שני הקפטנים מוליד דו-שיח שלוכד את הבעיות שיש לשני הקפטנים עם מעסיקיהם, כאשר מצד אחד, מוסי, הפיראט אשר זקוק לכספי הכופר מהאוניה ומנסה לנצל את המצב אליו נקלע עד תום ואילו מהצד השני, פיליפס, אשר נותר חסר הגנה אמיתית מול הנשק של הפיראטים ונשלח כצאן לטבח ורק בהמשך מקבל תיקון אמיתי, כאשר המצב מסלים.

הסרט מציג את הבעייתיות בכך שספינות נשלחות לאיזורים מסוכנים וללא הגנה אמיתית מלבד זרנוקי מים מגוחכים שלא באמת מצליחים לעצור את מי שרוצה לטפס עליה ומציג את הייאוש של אנשי הצוות שעל הסיפון שאינם יכולים להתגונן, כאשר הם רבים מול רביעיית שודדים שמחזיקה בנשק ובכוח. מהצד השני, מביא הסרט את סיפורם של השודדים, אשר מקצועם המקורי, דיג, לא מצליח להביא להם פרנסה אמיתית ואמצעי לחיות והם נדחפים לפעולות אלימות, כמו שוד וחטיפה של אוניות מזדמנות.

הקאסט של הסרט הוא אלמוני ברובו, מלבד קת'רין קינר, שמגלמת את אשת רב החובל ומקבלת זמן מסך די עלוב של כמה דקות בפתיחתו ומהווה חלק מהאקספוזיציה של הצגת דמותו של הקפטן כאיש פשוט למדי שרוצה למקסם את הבילוי עם משפחתו ממול העובדה שהוא עובד בעבודה כה תובענית שדורשת היעדרות ממושכת מביתו. טום הנקס בתפקיד, שברובו הוא בנאלי למדי ולא מזכיר את גדולתו של השחקן, אבל הכול מכין את האווירה לשתי סצנות בסיומו של הסרט שלא ישאירו עין יבשה באולם הקולנוע.



הנקס מביא את איכויותיו הנהדרות ויוצק אותן אל תוך הדמות הלא פשוטה שהוא צריך לגלם. מנגד להנקס מובאים יריביו הסומליים, כאשר בראשם הקפטן שלהם, מוסי, המגולם בצורה פשוט נהדרת על ידי השחקן האלמוני ברקאד עבדי, שחף ממראה מלבב ונראה הכי אותנטי שיש וגם המשחק שלו, אמין ונקי ממניירות של כוכב, פשוט עושה את העבודה וגם חברי האקדמיה מתגמלים אותו על כך במועמדות לפרס שחקן המשנה ובצדק.
גם שאר השחקנים, שמגלמים את השודדים משחקים בצורה אמינה ומעוררת חמלה, שנאה וכדומה. האמפטיה של הצופה הולכת בקלות לכיוונים אותם מכוון הגיבור הראשי ולכן הכיוון הוא כפול, בחלק מהזמן, כאשר הרחמים כלפי השודדים על העובדה כי הם מוכי גורל וחסרי מזל ממלאים את לב הצופה ברוב שלבי הסרט.



מעל כולם מנצח, בבימוי ריאליסטי וקוהרנטי, הבמאי פול גרינגראס, שמביים בצורה האידיאלית ביותר את הסיפור ומביא אותו מנקודת המבט האמינה והאמיתית ביותר שניתן לדמיין, מספיק רק לקרוא את העובדות על הסיפור האמיתי בשביל להבין את ההיצמדות לעובדות האמיתיות שהתרחשו. המתח הקבוע השורר בסרט הוא למרות העובדה שפרטי הסיפור והסיפור עצמו די ידוע מראש וזה מה שעושה אותו סרט כל כך טוב וכל כך אמין והצלחה כל כך גדולה מצד הצוות שסובב את הסרט.