"ימים של תום": להתראות נעורים, שלום פריווילגיה

ביקורות
סוף עידן התמימות. סיום החלום האמריקני. ג'יימס גריי במיני ביוגרפיה על ילדותו, בסרט שמנסה לומר הרבה על לא מעט נושאים ולא תמיד מצליח להתפקס, אבל יוצא עם שורה תחתונה נהדרת ומצליח להחזיק מעמד עד סופו.

"ימים של תום": להתראות נעורים, שלום פריווילגיה
"ימים של תום": להתראות נעורים, שלום פריווילגיה

נדמה שהשנים האחרונות בעיקר מסתמנות בשחזורים, מחזורים, אינספור המשכונים וסרטים, אשר הסימן עליהם הוא "שובר קופות". הניסיון למשוך ולגרות את הצופים להגיע לבילוי, שפעם היה חסר כל מתחרים, הפכו את הוליווד למנוונת ומוכוונת מטרה ספציפית: רווח ומהר. עבור מטרה זו לא בטילים באמצעים ועל כן הולכים על אופציית הפיתוי הקלה ביותר לקהל, אשר חייב גירוי קולי או וויזואלי, ייחודי, על מנת למשוך את עצמו בכוח, לצאת מהבית ולהימנע מהאפשרות הקלה, העומדת מולו: השהות מול שירותי הסטרימינג, אשר הולכים ומשתלטים על כל חלקה טובה. בהינתן המצב הקיים והלא פשוט, החלה אופנה חדשה להכתיב קצב מסוים, בכדי להימנע מעוד סרט המשך ועוד הסתעפות לעולמות הקומיקס, ההולכים ומתפוצצים להם, ביחד עם בלון נפוח, שמתחיל בתהליך התרוקנות מאוויר - אופנת הביוגרפיות של הבמאים.

קצרה היריעה ואבדה הנקודה ממיקום מדויק בסקאלה של השנים האחרונות, על מנת לדעת ולמקום היכן הכל התחיל להתמלא באוויר חמים, נוסטלגי ונעים, אבל אפשר לתת דוגמה עדכנית ורלוונטית אצל אחד מהמועמדים הראשיים להמון אוסקרים בשנה הקרובה - "הפייבלמנים" ; (שבע מועמדויות), אשר חושל בצלמו ודמותו של במאי העל: סטיבן שפילברג. הדוגמא הזו רלוונטית, בתור כזו שמסמלת הלך רוח תקופתי בקולנוע העכשווי וגם נקודת השוואה מצוינת עבור הסרט הזה, אשלץר לוקח לא מעט קווים מקבילים, בכל הנוגע לנושאים המרכזיים שלו, מהסרט של שפילברג. גם כאן גיבור הסרט הוא נער צעיר, חולמני וחובב אומנות (כלשהי), אשר מתמודד עם לא מעט התנפצויות של אשליות ילדות ותום, גם כאן מתקיים לו סוג של מערכת יחסים מרכזית עם אמו (המגולמת על ידי הת'אוויי) וגם עם דמות מבוגרת יותר (עם סבו, המגולם על ידי הופקינס) אשר מתווה את דרכו הלאה.


גם לי היו פעם נמשים בפנים, הם הפכו לכתמי זקנה | באדיבות Tulip Entertainment

לא מעט קווים מקבילים ועם זאת, גם לא מעט רגעים שבהם אין כמעט שום קשר עלילתי, לכל מה שהתרחש בתסריט של הסרט, עליו ידובר רבות בטקס האוסקר הממשמש ובא. בסרט הנוכחי יש חשיבות משמעותית לעידן הפוליטי, ההולך ומתהווה, כאשר ממשל רייגן ועמו רוחות המלחמה הקרה, עם רוסיה, עומדים לעלות. בסרטו של ג'יימס גריי יש גם כן אב בעל ידע טכני, לא כמו זה אצל שפילברג, אבל עדיין מתווה דרך מסוימת בתפיסתו על ידי הבן. גם כאן יש לאמא משמעות וחשיבות, גם אם איננה מכרעת כמו זו אצל זו של משפחת פייבלמן ומעל הכל ישנו גם השיח על פריווילגיה לבנה מול המחסור בצד השחור של המפה, שנאלץ לקבל בהכנעה גורל, אשר נכתב לו מראש.

זו דרמת התבגרות כמעט קלאסית. למה כמעט? כי מרבית האירועים כמעט מתפוצצים, אבל נותרים מהלכים על קו דק שבין קריסה לבין שמירה הדוקה על סטטוס קוו עדין. הנראטיב של הסרט מובל על ידי מבט מעיניים תמימות ושובבות של נער צעיר, בן למשפחה יהודית, אשר מתחבר עם נער שחור, בן כיתתו, שמזלו לא שפר עליו. פול גרף (המגולם היטב על ידי בנקס רפיטה הצעיר ובעל הקילומטראז' המכובד למדי, עד כה) הוא נער צעיר, שמיטיב לצייר ולעולל מעשי קונדס משניים למדי בכיתתו. חברו הטוב - ג'וני דיוויס (המגולם באופן נפלא בידי ג'יילין ווב הצעיר והמבטיח) מסתבך קצת יותר ומסומן אפילו עוד יותר על ידי צוותי ההוראה, בעיקר בגלל צבע עורו והשניים גוררים זה את זה לצרות; בצרורות.


חכה שתריח את האצבע, אתה לא תצחק | באדיבות Tulip Entertainment

בעולם שלו, פול הוא בן למשפחה עשירה, אבל לא באמת. הוא פשוט נולד למשפחה יהודית, אשר משפחתו של הסב עברה תלאות נוראיות במזרח אירופה, כאשר חלקה נטבח על ידי קוזאקים, בעוד הנותרים המשיכו הלאה וברחו מהנאצים והם יעשו כל שביכולתם בכדי להעניק לילדיהם ונכדיהם עתיד יציב יותר ופחות דרמטי. בעולמו של פול ההירארכיה המשפחתית ברורה למדי; הוא לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד, מלבד לסבו. אביו (המגולם על ידי ג'רמי סטרונג) הוא דמות חצי דומיננטית בחייו והוא בעיקר יודע להפעיל כוח, אמו (המגולמת, כאמור, על ידי אן האת'וויי) עדינה הרבה יותר, שובבה ומתקשה להיות זו שקובעת את החוקים. הסבא (המגולם על ידי סר אנתוני הופקינס) הוא הדמות המרכזית בחייו ולו הוא נוטה להקשיב ולהפך - הסב מקשיב לו בקשב רב ומעניק לו עצות חשובות לחיים ועוזר לו להתוות את הדרך.

מרבית הסרט סובב סביב חוויות הילדות של פול בבית הספר, בקרב משפחתו המאוחדת מאוד וכמובן סביב החברות הלא סבירה שלו עם ג'וני. הם מסתובבים ביחד, מותחים את גבולותיהם האישיים, ככל הניתן ובוחנים מקרוב כיצד הסביבה מגיבה לשניהם באופן שונה לחלוטין. ג'וני הוא האשם התמידי, לא משנה מה חומרת מעשיו ואילו פול תמיד יספוג נזק משני, בגלל או נכון יותר, בזכות צבע עורו. הפערים הללו לא מרחיקים בינם, אבל פול צריך ללמוד שיעורים מכריעים על כיצד להתנהל בעולם בו לא הכל ורוד ואמו איננה בעלת כוח ושררה בבית הספר, מעצם העובדה שהיא יושבת ראש ועד ההורים. הבועה הגדולה, שהקיפה את ראשו של פול עומדת להתפוצץ והתהליך לא יהיה פתאומי, אלא הדרגתי.


בואו נגיד ברכת מזון, עזבו אתכם מהשטויות של הגויים | באדיבות Tulip Entertainment

גריי בוחן מקרוב את האופן שבו שני הנערים, החברים הטובים, מתאימים את עצמם להלך הרוח, ששרר בשנות השמונים (ויש שיאמרו שעד היום, במידה מסוימת) בכל הנוגע לצבע, גזע ומעמד. הוא גם בוחן מהצד כיצד משפיעות רוחות המלחמה המנשבות על התא המשפחתי ומעל הכל גם בוחן את הקשרים המשפחתיים וכיצד הם מעצבים את אישיותו של פול, בהינתן צרור העובדות החדש, ההולך ותופח, בכל הנוגע לחיים באור הפריווילגיה, הניתנת לו ולמשפחתו מתוקף היותם בצבע הנכון. גריי בוחן באופן מרתק את פליטי השואה, מתוקף מוצאם ודתם וכיצד כל אחד מהם, מגיל שונה, מגיב לאנשים הסובלים מהדרה ויחס שונה ולו בגלל שצבע עורם ומצבם הכלכלי וחברתי שונה מהשאר.

התסריט של גריי הולך לאיבוד בלא מעט מהפעמים ונראה כאילו הוא מאבד את הקצב של הסרט ואת הנקודות המרכזיות שלו ומפזר אותן ברוח, אבל הוא יודע להצליח ולאסוף אותן בלא מעט רגעים וקצת לפני שהצופה מאבד עניין וקושר את הקצוות בחזרה. האמירות של הסרט מעניינות, ההופעות של השחקנים הראשיים טובות מאוד וניכר כי הוא יירד מתחת לרדאר בגלל לא מעט רגעים לא מספיק מהודקים במהלכו וכמובן יפסיד בקרב הקונספט ליצירה המהודקת והקונסיסטנטית של שפילברג. עם זאת, מדובר עדיין בסרט שיש סביבו הילת אוסקרים, סיפור מקור וילדות מעניינים מתקופה שבמאים רבים נהנים לחקור ולחזור אליה, על אף שכאן גריי לא מתעכב על יותר מדי סממני תקופה, מעבר לחילופי השלטון ברקע. זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב, אבל המקוריות, המהולה בחומרים ידועים וטובים, מצליחים לעשות את העבודה ולשמור על הסרט הזה בתור אחד כזה שלא כדאי להתעלם ממנו.


במקום שאני אלך לישון עליך, אתה מכביד עליי כאן | באדיבות Tulip Entertainment

בקיצור ולעניין:
סרט הפתיחה בפסטיבל הקולנוע היהודי של סוף השנה שעברה הוא בהחלט סיפור מורכב, שעל אף התפזרותו, מצליח לעמוד בכל המשימות בכבוד. סיפור משפחה, סיפור חברות אמיץ, סיפור על אובדן התמימות וכמובן החלומות, אשר הולכים ומתחפרים להם אל מתחת לשטיח של התוכניות.

ביים וסיים:
ג'יימס גריי אוהב לעבוד עם שחקנים גדולים ובין יצירותיו אפשר למנות את "הלילה הוא שלנו" (עם חואקין פיניקס ומארק וולברג), "המהגרת" (עם מריון קוטיאר, פיניקס וג'רמי רנר) ו"אד אסטרה" (עם בראד פיט, טומי לי ג'ונס ודונאלד סת'רלנד). גם כאן הוא מגייס קאסט חלומי, אשר מעניק לו הופעות טובות ומעלה, בסרט עם תסריט ועלילה שלא מתפוצצים ואיכשהו כולם מחפים על כולם ושוב הוא יוצא עם סרט עצור, מרתק ולא אחיד.

לוהקו ושיחקו:
קאסט עמוס בזוכי פרסי אוסקר, משנים שונות; כאשר זוכה האוסקר: אנתוני הופקינס הוא הזכור מכל, בזכות תפקיד משגע. זוכת האוסקר: אן האתוויי וזוכה האמי: ג'רמי סטרונג בתפקידים סבירים, כמעט עבשים ועם הופעות מאופקות למדי. שני הנערים הצעירים עושים סימנים, שצריך להתחשב בהם בעתיד והופעת אורח של עוד זוכת אוסקר היא בבחינת תפקיד קמאו - קבלו, לרגע ורבע, את ג'סיקה צ'סטיין.

כמה זמן זה?
שעה ושלושת רבעי. עשר דקות פחות מהזמן שהוצהר והמון זמן קרדיטים ועל אף העובדה הזו, עדיין אפשר היה לקצץ קצת מהסרט ולא להרגיש ירידה ברמתו.

סיכום המבקר
10/
6.5
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "ימים של תום": להתראות נעורים, שלום פריווילגיה
סרטים בקולנוע